MW_ND1

מחשבות על השכלה גבוהה בעידן ה(עוד לא) פוסט קורונה

לבת שלי יש חברה טובה ומוכשרת עד מאוד, נקרא לה א׳. היא השתחררה מהצבא וכבר אמרנו שהיא מוכשרת אז היא התקבלה לאחת מהאוניברסיטאות המובילות מליגת הקיסוס בארצות הברית. הוריה שילמו את שכר הלימוד העצום, היא ארזה מזוודה ומחשב נייד, התמקמה במעונות ואפילו התחברה עם כמה ישראלים וישראליות אחרים.

בחודש מרץ 2020 נסגר הכול, כולל המעונות, וא׳ מצאה את עצמה די מהר (ומזל שכך) על מטוס חזרה לארץ. את המשך שנת הלימודים אפשר לנחש, והוא כלל הרבה שעות זום ומטלות מרחוק ללא חוויית החיים בקולג', ללא למידה שיתופית וללא יכולת ליהנות מהמשאבים העצומים שמעניקות הספריות והמעבדות בקמפוס. חיי החברה נפגעו גם הם, ועלות הלימודים נראתה גבוהה ביחס לשירותים שניתנו.

המקרה של א׳ הוא הצצה לסיפור של ההשכלה הגבוהה בארצות הברית בשנתיים האחרונות. מערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית שונה מזו של הארץ. מדובר בתעשייה בפני עצמה, שיש בה כל מה שיש בתעשייה "רגילה": מאבקי כוח, מיתוג, שיווק, לקוחות, מעורבות של גופים שונים, כמו מכוני בחינות ויועצים, והרבה, אבל הרבה, כסף. ועדיין, יש ערך רב להיכרות עם האתגרים והמגמות של המערכת האמריקאית מאחר שהם מייצגים את האתגרים של ההשכלה הגבוהה בכל העולם ומשום שלשינויים בה יהיו אדוות השפעה רחבות.

סיפור שני הוא על מ': מורה ישראלית מובילה, יזמית שפועלת כל הזמן לעדכן את שיטות ההוראה שלה. במקביל להוראה (היא מאלו שיש להן יותר מ-24 שעות ביממה) היא שואפת גם לחקור ולהשלים לימודי דוקטורט בחינוך. לאחר תחקיר רציני ומעמיק היא נרשמה להשלמת תזה באחת האוניברסיטאות בארץ. כעת, לקראת סוף הסמסטר, עדיין כלל לא ברור אם יהיה לה מנחה לתזה, וגם אם כן, היא לא תזכה לכתוב על הנושא  שבחרה מלכתחילה – זה שעורר בה תשוקה וסקרנות. היא תתבקש לחקור נושא אחר, שחשוב למחלקה.

שוב עולות שאלות בנוגע לרלוונטיות של ההשכלה הגבוהה, לתפיסות המקובעות של המערכת, ולמקומה בעתיד.

הבאתי כאן שני סיפורים, אך אני נתקלת בעוד רבים כדוגמתם, של חבר׳ה צעירים שרוצים ללמוד אבל לא מוכנים לשתף פעולה עם מוסדות לימוד מנותקים שלא השכילו להתקדם, וגם של מרצים ומרצות אשר בוחרים ללמד ולשתף בידע ובמומחיות שלהם במסגרות אחרות ולא במסגרת האקדמית.

מה שבטוח הוא שיהיה מעניין לראות מה יקרה וכיצד תנוע האקדמיה, ובעיקר – לאן.

בהקשר זה נתקלתי במאמר מרתק (אומנם מלפני שנה אך עדיין מאוד אקטואלי), מאת פרופ' מייקל ד. סמית, שנוסף על התואר האקדמי הוא גם הורה לילד בקולג׳: >> קישור למאמר

השאלה שבראש המאמר היא האם האוניברסיטאות הולכות בדרכם של הדיסק והטלוויזיה בכבלים.

המאמר פותח בהשוואת האקדמיה לתעשיית המוזיקה ומתאר את העובדה שצרכנים החלו לשאול את עצמם מדוע לרכוש דיסק מוזיקה אם אפשר באותה עלות להוריד אותו באייטונס לכמה מכשירים ובו בזמן להתחשב בסביבה.

ההשכלה הגבוהה היא תעשייה יציבה ושמרנית מאוד, בעלת ביטחון עודף, תמחור עודף והסתמכות יתר על מודל עסקי שמתבסס על קמפוס פיזי. בה בעת, האקדמיה מזלזלת בפלטפורמות חדשות כמו אקדמיית קהאן או קורסי EdX אשר החלו לתפוס תאוצה כאמצעי למידה והכשרה זמינים ונגישים. נכון, בתחילת הדרך קורסי ה-Mooc שהיום פופולריים היו ברמה נמוכה יחסית, אבל כעת, אחרי עשור, רמתם עלתה משמעותית. הטיעון המרכזי של האוניברסיטאות שלפיו יש עליונות ללמידה פרונטלית בקמפוס מאבד מערכו כיום, שהרי גם הן מקיימות חלק מהוראה מרחוק.

זאת ועוד, חלק מהחברות הגדולות, כמו אמאזון וגוגל, לא מחייבות תארים אקדמיים לשם הגשת מועמדות לעבודה בהן, ונקודה חשובה נוספת היא שחלק מהמרצים באקדמיה מחפשים ערוצים חדשים כדי לבטא את הידע שלהם.

כותב המאמר מתמקד בתפקיד האוניברסיטאות כגוף מכשיר ופחות כגוף מחקר וכגוף שמייצר ידע חדש. הוא משתמש במונחים מעולם השיווק ותוהה לגבי הצעת הערך (value proposition) של ההשכלה הגבוהה עבור הלומדים. לצד היתרונות הגדולים הטמונים בלמידה בקמפוסים, הוא מציין את ההזדמנויות שמעניקה הטכנולוגיה, שמנגישה את ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות רבות יותר, באופן מותאם יותר לצרכים של כל סטודנט וסטודנטית ובעלות נמוכה יותר, מה שתורם למוביליות חברתית.

אני מצטרפת לסיכום שלו: שינויים גדולים עומדים בפני ההשכלה הגבוהה. במקום לבטל אותם או להתעלם מהם, יש לנו הזדמנות להמצאות חדשות שיעצימו את תפקיד החינוך והלמידה בעולם.

נגישות