MW_D30

עברנו את הגבול

הרבה שמות וכינויים יש לעידן שבו אנו חיים: עידן המידע, העידן הדיגיטלי, העידן הפוסט-מודרני ועוד. אני רוצה לאפיין את העידן הזה דרך מבט על גבולות; גבולות שהולכים ודוהים, הולכים ומיטשטשים, ובחלק מהמקומות כמעט ואינם נראים עוד.

הנה כמה גבולות מטושטשים שצילמתי בביקורי האחרון בבוסטון ובניו יורק:

התמונה הראשונה היא של בית קפה. בעצם של סניף בנק. בעצם גם וגם…

אנשי הבנק (Capital) גילו שיש להם שטחי מסחר גדולים, ושעם המעבר לבנקאות דיגיטלית הם כבר לא פוגשים את הלקוחות שלהם, בעיקר את הצעירים שבהם, בני דור המילניום. בניגוד לשאר הבנקים, אשר מצמצמים סניפים, הם החלו בתהליך של הפיכת סניפי הבנק לבתי קפה באמצעות שותפות עם רשת בתי קפה מקומית. 

לבתי קפה באים כדי לעבוד, כדי להיפגש, והשהות בהם מממושכת. לצד מכונות הקפה והמאפים, עומדת בסניפים בנקאית שזמינה גם לענות על שאלות ולהנגיש את מוצרי הבנק ושרותיו. אנשיו לא חששו להגמיש את הזהות המקצועית שלהם ולטשטש גבולות כדי לפגוש את הלקוחות שלהם במקומות שבהם הם נמצאים.

>> קישור לכתבה באנגלית

עדיין בענייני קפה, התמונה השנייה היא של עגלת קפה מעוצבת ומפונפנת.
אבל מה עושה שם הלוגו של פולו ראלף לורן?
במקרה הזה, גבולות המותג התגמשו וכעת, לצד חליפות טוקסידו ושמלות ערב, ישנם בתי קפה שמרחיבים את המותג ואת שלל הערכים הנלווים לו:

>> קישור לכתבה באנגלית

בתמונה הבאות, הפעם בלי קפה, אפשר למצוא אדם נוסף שטשטש גבולות, הפעם גיאוגרפיים. למה לשכור מספרה במקום אחד בעיר כשאפשר לנדוד עם הרכב ולהגיע מדי יום ללקוחות חדשים? מדוע  לא להיות רלוונטי בכל יום מחדש ולעבוד היכן שמותר לפי הנחיות הקורונה?

קבלו את הפוד טראק של המספרות – רעיון מבריק וביצוע מקסים, זמין ונגיש.

אחרי שדיברנו על בנקאות, קפה, בגדים ועיצוב שיער, הבה נעבור לטשטושי גבולות הרלוונטיים לשדה החינוכי:

טשטוש הגבולות הגיאוגרפיים: 

מגבלות של מרחק נעלמות ברגע שיש חיבור לאינטרנט. כולנו חווינו את הטשטוש הזה לאחרונה בעת ההוראה מרחוק. לטשטוש הזה ערך רב עבור מערכות החינוך. כדוגמה אפשר לציין את קורסי ה-mooc המציעים למידה מהמומחים הגדולים בעולם, וכן את פריחתם של הפודקאסטים. האפשרויות הן אינסופיות: החל בלימוד שפה, עבור בטיול במוזיאונים בעולם וכלה בלמידה מן המורים הטובים ביותר בתחומם.  

טשטוש הגבול בין הפרטי לציבורי: 

הנגישות התמידית למיילים, לטלפון ולרשתות החברתיות גרמו לנו לנהל את העולם הפרטי והחברתי שלנו במקביל לעולם התעסוקתי במשך כל שעות היממה. המשמעויות לעולם החינוך הן רבות, וכוללות הזדמנויות ללמידה ותרגול של התנהגויות חברתיות, פתרון קונפליקטים ועיסוק בשאלות אתיות. הגבול הזה נפרץ לחלוטין בתקופת הקורונה והוסיף מורכבות חדשה לתפיסות תפקיד ואחריות כמו גם הזדמנויות חינוכיות ולימודיות חדשות. 

טשטוש הגבול בין מבוגרים לילדים: 

בעולם הישן, גיל וניסיון היו שווי ערך למומחיות ולידע. מבוגרים היו בעלי הידע, והם שהעבירו אותו לדור הצעיר. במציאות הנוכחית, ילדים בגיל בית הספר הם ילידי העידן הדיגיטלי (Digital Natives) וחלק מהמבוגרים הם בבחינת מהגרים בעולם זה. הפער הזה טומן בחובו אתגרים רבים למערכות חינוכיות ששואפות להיות רלוונטיות ועדכניות, ועימם גם הזדמנויות רבות לשינוי תפיסות פדגוגיות. בתפיסה החדשה, תפקיד המבוגרים משתנה ממקני ידע למאפשרי למידה, מאחראים להתפתחות ולמידה למתווכים ולמאפשרים אותן. 

טשטוש הגבול בין הפדגוגיה הפורמלית והבלתי פורמלית: 

זהו הגבול שבו עסק הספר שלי: "קשר כפול: מהתנועה לכיתה". אני פוגשת יותר ויותר בתי ספר ומסגרות חינוכיות אחרות ששואפים לטשטש קצת את הגבול הזה. הם מאפשרים יותר בחירה, מעודדים למידה עצמאית, מקדמים קשרים ומערכות יחסים (למידה חברתית-רגשית), מגוונים בשיטות ההוראה ומקדמים את התפיסה של הכיתה כקבוצה חברתית.  התמונות הן ממפגש שהובילו בביתא מחנכים במנח״י ל-20 בתי ספר וצוותי הוראה. אפשר לראות בהן חדר בריחה שבמסגרתו הרכיבו המשתתפים פאזל של הגבול המטושטש בין הפורמלי לבלתי פורמלי.

טשטוש הגבולות הזה מצריך מאיתנו ערנות גדולה להזדמנויות חדשות. הוא מאפשר לנו לצאת למסע חדש ולבסס גבולות גמישים, כאלו אשר תואמים את צורכי השעה ומשרתים את העשייה החינוכית ואת כל העוסקים בה.

אז אילו גבולות נוספים כדאי לטשטש במערכות חינוך ולמידה?

נגישות