בסופו של הקיץ פגשתי מאות נשות ואנשי חינוך: מורות ומורים, מנהלות ומנהלים, יועצות, נשות השירות הפסיכולוגי ועוד.
דיברנו על העולם המשתנה ועל הצורך במערכת חינוך רלוונטית ודינמית, עסקנו בהמשגה של האקריות בחינוך, התיידדנו ואתגרנו את המושג ואת ההרגלים ההאקרים.
חלמנו וחשבנו באופן יישומי, דיברנו על על פדגוגיה ועל טכנולוגיה, ובעיקר על האפשריויות האינסופיות הטמונות במקצוע להשפיע על חיים של אחרים.
מכל הרצאה וסדנא כזו אני לומדת בעצמי. בהרצאה אחת למדתי איך מתכננים שסרטון במצגת יתחיל מנקודת מסויימת. מצוות מורות שארגן לעצמו יום השתלמות למדתי על מה זו תרבות ארגונית של למידה והתפתחות. אצל צוות מגוון מבית ספר שש שנתי למדתי שאפשר להיות מורה האקר.ית גם בשנה הראשונה להוראה וגם רגע לפני היציאה לפנסיה. מראש רשות מקומית למדתי איך מאפשרים ונותנים גב ״להמציא מחדש״ את המערכת היישובית. ממנהלת תיכון למדתי איך מעודדים תרבות יזמית של הצוות כשבוחרים לסיים את מצגת פתיחת השנה בשקף עם המלל ״יאללה בלאגן״.
אני מנסה לזקק מה הכי חשוב, בעצם מה הכי דחוף, לכתוב היום בתחילתה של שנת לימודים חדשה.
בסיום סדנא אני מבקשת מכל המשתתפים להתחייב על הרגל אחד ״האקרי״, הרגל אחד שהם התחייבים לאמץ או להעמיק. אני מצרפת כמה מההתחייבות האלו ורוצה לתת קול פומבי למסר ששמעתי כמה פעמים השבוע ורלוונטי לכל מי שילכו השבוע לאסיפות הורים: תנו לנו לעשות ולהתנסות.
אנחנו חיים בעידן נפלא בו כל התשובות נכונות. אין דרך אחת לעשייה חינוכית רלוונטית ויש המון אפשרויות (פרונטלי וקבוצתי, עם טכנולוגיה או בלי, בכיתה או ביער, עם שיעורים או בלי בחינות, יחד או לבד, עם טכנולוגיה ועם פלסטלינה). יש המון תשובות נכונות ולא חייבים לבחור אחת.
אז מה עושים עם זה?
- מאפשרים לנשות ואנשי החינוך לעבוד, ליצור, להמציא מחדש בלי לחשוש מביקורת.
- מקשיבים באסיפות ההורים ושואלים שאלות של הבנה (כולל לחפש אחר כך בגוגל מה זו בדיוק הכיתה ההפוכה או מייקריות).
- נותנים אמון.
- מאפשרים גם להיכשל. כן, בחיי, כולנו נכשלים בעיסוקים שלנו. לא יקרה כלום אם יהיה שיעור אחד שבו ילמדו על התמדה, על היכולת לבקש עזרה ועל היכולת לומר ״אני לא יודעת״ או ״טעיתי״.
- משאירים בבית משפטים כמו ״זה לא ילך״ או ״ניסינו את זה כבר״.
- מחייכים. זה תמיד נעים.
